אוסף אשר אוחיון

על פי המסורת של ראשוני המתיישבים בצפון אפריקה, פירוש השם אוחיון הוא "בן חי" אשר על פי המסורת העברית המאוחרת יותר הכוונה ל"בן דוד", דהיינו, הקרויים בשם "אוחיון", הינם מצאצאי דוד המלך. נולד בשנת 1930 בעיר קזבלנקה במרוקו. הוריו שלמה אוחיון (1904), יליד העיר סאפי ואמו רבקה לבית פחימה (1907) ילידת העיר מליליה, מרוקו. שלמה היה סוכן שיווק של משקאות ומוצרי מזון. רבקה גידלה את ילדיה. בשנת 1940 נפרדו בני הזוג ורבקה עבדה לפרנסתה במתפרה לבגדי נשים. לימים נישא האב שלמה בשנית. גם האם, רבקה, לאחר עלייתה לארץ ישראל, נשיאה בשנית למשה דסה. הוריו של שלמה אוחיון (סבו וסבתו של אשר מצד אביו), היו מסעוד בן-דוד (1854) וסעדה לבית אטיאס. מסעוד עסק במסחר ועבד תחת חסות גרמנית וסעדה גידלה ילדיה. מסעוד היה איש אמיד וידוע בקהילה בעירו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, נאלץ מסעוד להשמיד את המסמכים ולהעלים את היותו תחת חסות גרמנית. הוריה של רבקה לבית פחימה (סבו וסבתו של אשר מצד אמו), היו משה פחימה (1882) שנולד בעיר סטאט ופריחה (שמחה) לבית חזן ( 1892). לאחר נישואיהם עברו להתגורר בעיר מליליה שבמרוקו הספרדית ונולדו להם שלוש בנות. בתם הבכורה רבקה נישאה לימים לשלמה אוחיון. משה עסק בשחיטה כשרה ושימש גם כמוהל ומלמד בקהילה. הילד והנער אשר אוחיון למד בבית הספר בקזבלנקה והצטרף לתנועת הנוער 'הצופים' (שבט ביל"ו) התנועה הוקמה במסגרת תנועת שארל-נטר, תחילה בקזבלנקה ולאחר מכן בערים נוספות במרוקו, שם ספג את רוח הציונות, תחילה כחניך ולאחר מכן כמדריך. כשמלאו לאשר אוחיון שמונה עשרה (דצמבר 1948), החל במסע עלייה לישראל, מסע שעבר דרך אלג'יר והגיע לבסוף למרסיי שבצרפת. אשר עזב את מרוקו לבדו כשהוא מותיר אחריו את אמו רבקה, אחיו משה (מוריס) ואחותו אודט (דליה). (אחיו מיכאל עלה לארץ ישראל כבר בשנת 1947 באניית המעפילים 'אקסודוס'). מסע העלייה לארץ נמשך כחמישה חודשים. במרץ 1949 הגיע אשר באנייה לנמל חיפה. כשירד מהאנייה רשם ביומנו: "העלייה עבורי הייתה הגשמת מאווים עמוקים שספגתי בבית". עוד באותו ערב הוא מגויס לצה"ל. בתום שירותו הצבאי מצטרף אשר, לגרעין חברי תנועת 'הצופים' מצפון אפריקה וצרפת, להכשרה בקיבוץ שדה אליהו שבעמק בית שאן. לאחר שהות קצרה בקיבוץ, אשר יוצא לשליחות קצרה מטעם הסוכנות היהודית בחזרה למרוקו (יוני-דצמבר 1951) במטרה לשכנע צעירים יהודיים לעלות לארץ. עם שובו ועם המעבר של הגרעין של שדה אליהו להתיישבות בניר עציון, אשר בוחר לעבור ולהתגורר בעיר באר שבע בסמוך לאחיו מיכאל ולאמו רבקה, שעלתה בינתיים, אף היא, ארצה. עם המעבר לנגב הוא מתמנה למפקח ייעור של קרן קימת לישראל. בזיכרונותיו הוא כותב: "אהבתי את המרחבים השוממים ואת הדיונות באזור גבולות-מבטחים, נהניתי מהעיסוק בנטיעת שתילים קטנים של ברושים, אקליפטוסים ושיחי אקציה, התרגשתי מהרעיון שלא ירחק היום והמקום יהפוך לאזור ירוק ופורח". (מתוך: "הדרך אשר בה הלכתי - פרקי חיים" כתיבה ועריכה כהן אירה {'חיים בספר' - הפקת אלבומי הנצחה וזיכרון}. בהמשך יוצא אשר שוב לשליחות נוספת למרוקו (1956-1954) ועם החרפת ההתקוממות של המקומיים במרוקו נגד השלטון הצרפתי, לקראת עצמאותה של מרוקו, נאלץ יחד עם יתר השליחים לצאת מידית ממרוקו. בשנת 1956, מיד לאחר חזרתו, אשר יוצא ללמוד בישיבת 'כרם' ביבנה ומתמנה לשמש נציג של הפדרציה הציונית של מרוקו בקונגרס הציוני העולמי. במהלך אותה שנה, אשר מתמנה להיות מנהל מעברת 'עזתה' (לימים העיירה נתיבות) בנגב, בה, בנתיבות, הוא משמש כראש המועצה המקומית הראשון (1960-1956). בין השנים 1966-1965 אשר יוצא לצרפת, בשליחות נוספת, מטעם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, כדי לעודד עלייה לארץ. לסירוגין אשר עובד גם במשרד הסעד ומתמנה להיות מנהל מחלקת המנהל והמשק ועוסק בתכנון של מוסדות ובהקמתם. בשנת 1980 נבחר לחבר הנהלת ההסתדרות הציונית מטעם הפדרציה הספרדית. בשנים 1980-1984 הוא מתמנה למנכ''ל משרד העבודה והרווחה ולאחר מכן יושב ראש מועצת המנהלים של חברת 'עמיגור'. במהלך אותן השנים הוא גם פעיל בהנהלת ההסתדרות הציונית ומשמש כראש המחלקה לקהילות ספרדיות. עיקר תפקידו ליצור קשר עם קהילות ספרדיות מצפון ודרום אמריקה ובאירופה. במסגרת עבודתו זו הוא משמש גם כחבר בוועדה לשיקום שכונות. בשנות ה-80 וה-90 שותף אשר, בהקמת המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ומשמש גם כיושב ראש קרן 'גאון' לעידוד חוקרים, פעיל בקרן 'ילדינו', בבית חינוך עיוורים ועוד. בשנת 2010, במלאת לו 80 שנה, קיבל אשר אוחיון את עיטור הכבוד של 'יקיר העיר' ירושלים. בסמיכות ליום הולדתו, ניטעה חורשה ביער נתיבות, על ידי הקרן הקיימת לישראל, תרומת המשפחה, אשתו, ילדיו ונכדיו, לכבודו של אשר בהגיעו לגבורות. אשר אוחיון נישא לאבלין לבית ברגר, ילידת צרפת, שעלתה לארץ בשנת 1961. הזוג התגורר בירושלים ובמהלך השנים נולדו להם ארבע בנות: דורית, חגית, מוריה ושומריה. באוסף התמונות שלפנינו הצצה לחייו הפרטיים והציבורים, החל מימי ילדותו במרוקו, עלייתו לארץ, פעילותו כמדריך בתנועת 'הצופים', התיישבותו בקיבוץ שדה אליהו, פעילותו במסגרת הפדרציה הספרדית, עבודתו במעברת עזתה, בעיירה נתיבות, במשרד הסעד לימים משרד העבודה והרווחה ועוד. קראו עוד